רח' ז`בוטינסקי 35, רמת גן | טל': 072-3340454 | פקס': 03-6246259
משרד עורכי דין תעבורה - אלעד שור

השעיית עובד עקב גרימת תאונת דרכים

שאלה שעלתה בפסק דין בו עובד החברה היה אשם בתאונה שנגרמה. בעקבות התאונה החליטו הנתבעות להשעות את התובע מעבודתו ע"י מכתב השעיה. השאלה קשורה הן לתחום המשפט בעבודה קרי דיני עבודה שאלת המפתח בתיק זה הייתה, האם היה בסיס לקביעת הנתבעת שהתובע אשם בתאונה והאם החלטתן להשעות אותו מהעבודה היתה סבירה?

דיני עבודה - האם רשאים להדיח נהג עקב נהיגה רשלנית?

השופט קבע כדלקמן:

כאמור, אין חולק שאם היה התובע אחראי, בנהיגתו הרשלנית, לתאונה, היו הנתבעות רשאיות להשעותו מהעבודה. אמנם, ב"כ התובע טענה שהיו מקרים בהם נהגים אשר היו מעורבים בתאונות לא הושעו מעבודתם, אולם הדברים נטענו בהקשר לשאלת תום הלב ולא בהקשר לטענת אפליה, או חוסר סמכות להשעות, טענות אשר אף לא נטענו בכתב התביעה.

תעבורה - הוכחת רשלנותו של התובע

לפיכך, השאלה הראשונה והעיקרית הדורשת בירור היא האם קביעתן של הנתבעות לפיה התובע הוא אשר גרם, ברשלנותו, לקרות התאונה היתה ראויה ונכונה.

לאור כל החומר שבפני ברור לחלוטין כי היה בסיס של ממש לקביעת הנתבעות לפיה התובע אחראי, באשמתו, לקרות התאונה, וחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות, אשר נערכה לצורך המשפט,  רק אישרה וחיזקה קביעה זו;

ראשית - בזמן התאונה ירד גשם ואף התובע אמר בהודעתו במשטרה (נ/1): "בזמן התאונה ירד גשם והוא ירד מהרגע שיצאתי מהתחנה המרכזית בלי הפסקה". אין חולק כי תנאים אלה, בצירוף לכך שהתאונה אירעה בכביש שאינו ישר אלא בעקומה, הנמצאת בירידה, תנאים המחייבים נהיגה זהירה במיוחד.

שנית - מדובר בתאונה עצמית, בה התהפכה הטיולית ללא מעורבות כל רכב אחרים. נסיבות התאונה מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצד התובע, ומטילות על התובע נטל להסביר כיצד ומדוע אירעה התאונה.

שלישית  - התובע טען בחקירתו במשטרה (נ/1), וכן בפני ציוני (סעיף 6 לתצהירו – נ/4), כי הוא אינו זוכר דבר מקרות התאונה.

רביעית – מרישומי המשטרה, המצורפים לחוו"ד המומחה (נ/2), עולה כי גם מסקנת המשטרה היתה שהגורם לתאונה הוא נהיגת התובע במהירות מופרזת.

חמישית – הנתבעות חקרו את התאונה באמצעות ציוני, אשר יצא לשטח, בדק את הטיולית, את הבלמים ומצא אותם נעולים, ערך בירור במשטרה, שוחח עם התובע והגיע למסקנה כי התובע אחראי לתאונה שכן לא התאים את מהירות נסיעתו לתנאי השטח ומזג האויר, והשתמש בבלמים באופן בלתי נכון.

ציוני העביר את ממצאיו ומסקנותיו לעקנין. עקנין בחן את הממצאים, שוחח עם ציוני קיבל את ממצאיו ומסקנותיו, והעביר אותם למר יוסף נעמן, יו"ר הקרן, אשר סמך ידו עליהם. רק אז הוחלט על השעייתו של התובע והוצא המכתב.

אמנם, לא נערך לתובע שימוע רשמי אולם ציוני שוחח עם התובע ושמע ממנו שהתובע אינו זוכר דבר. בנסיבות הענין, לאור כך שהתובע טען שהוא אינו זוכר דבר מקרות התאונה, ממילא לא היה התובע יכול למסור כל אינפורמציה נוספת, אשר תשנה את המסקנה אליה הגיעו הנתבעות, ולפיכך לא היה בשימוע כדי להועיל לו. גם מאוחר יותר, ואף כאשר נערך לו שימוע לא הוסיף התובע כל אינפורמציה לגבי התאונה אשר היה בה, אילו נערך לו שימוע לפני ההשעייה, כדי לשנות מהחלטת ההשעייה.

כאמור, גם בבחינת העובדות, בדיעבד, ניתן לקבוע כי הוכח, במידה המספקת במשפט אזרחי, ואף למעלה מכך, כי התובע אחראי לקרות התאונה.

בביהמ"ש ניתנה לתובע מלוא ההזדמנות לשכנע כי הוא אינו אחראי לתאונה, אולם התובע לא הצביע על כל גורם אחר אשר גרם לתאונה. אמנם, באת כוחו העלתה אפשרויות שונות, לרבות תקלה ברכב, אולם בהעלאת אפשרויות תיאורטיות אין די, במיוחד כאשר הטיולית היתה חדשה ואין זה סביר שהיתה בה תקלה מכנית כלשהיא.

התובע גם לא טרח להביא חוו"ד נגדית לחוו"ד מומחה הנתבעות ונסיונותיה של ב"כ התובע לתקוף את חוות דעת מומחה הנתבעות ואת עדותו לא הפריכו את חוות דעתו.

בעדותו של התובע בביהמ"ש באשר לנסיבות התאונה הובאה גירסה כבושה, אשר מעמידה בספק רב ביותר את מהימנותו ואמינותו, וכן את גרסתו, בפני המשטרה והנתבעות, לפיה אין הוא זוכר את נסיבות  התאונה.

דיני עבודה ותעבורה אמינותו של התובע - הנהג:

יצויין כי בהודעה, אשר הוגשה אמר התובע:

"... לא זוכר כלום. אני התעוררתי בתוך האמבולנס לא זוכר כלל עם (כך במקור! צ"ל אם) מדובר בכביש ישר אם פגעתי במישהו אם התהפכתי ובקיצור לא זוכר כלום..." (שורות    7-4 להודעה)

 לעומת זאת, בתיאור הפגיעה בהודעה למל"ל על פגיעה בעבודה (הנמצאת בין מסמכי מוצג נ/7), מסמך אשר נרשם כאשר התובע כבר היה מיוצג, כפי שרשום בו, ע"י עו"ד לוינסון, נרשם:

"נהגתי ברכב טיולית. הורדתי קבוצת חיילים בדרך חזרה לבסיס החלקתי עקב כביש רטוב מזג אויר גשום".

הנה כי כן, התובע, אשר טען במשטרה שאינו זוכר דבר מקרות התאונה ואף אינו זוכר אם התהפך, טוען בהודעתו למל"ל שהוא החליק עקב היות הכביש רטוב, ובביהמ"ש הוא טוען שהרגיש "מכת רוח". מדובר, אם כך, בשלוש גרסאות שונות אשר נשמעו מפי התובע:

האחת – אין הוא זוכר דבר. השניה  - הוא החליק עקב כביש רטוב וגשם. השלישית –  הוא לא הרגיש שהאוטו מחליק, אלא הוא זוכר שהאוטו התרומם "כאילו באה רוח חזקה והפכה אותו".

הגרסה האחרונה הינה גרסה כבושה, אשר אף לא נרשמה בתצהירו של התובע, אלא נאמרה על ידו, לראשונה, בחקירתו הנגדית על דוכן העדים.  גרסאותיו השונות של התובע ונסיונו להמציא בביהמ"ש גרסה חדשה אשר לא נאמרה על ידו קודם לכן, מצביעים על חולשת גרסתו לפיה הוא אינו זוכר את התאונה ולפיה הוא לא התרשל בנהיגתו ואיננו אשם בתאונה.

סבורה אני שהתובע זכר וזוכר היטב את נסיבות התאונה וכי הוא יודע היטב  שהתאונה קרתה עקב כך שהוא לא נהג באופן זהיר ולא התאים את נהיגתו לתנאי הדרך ומזג האוויר, וכי טענתו כי אינו זוכר את נסיבות התאונה באה לחפות על ידיעתו שהוא אחראי לקרות התאונה.

בהקשר לכך יש להדגיש שהתובע לא הביא חוו"ד מומחה מטעמו ולא סתר בעדות מומחה את חוות הדעת מטעם הנתבעות.

לא היה כל ממש בנסיונותיה של ב"כ התובע לערער את האמור בחוו"ד מומחה הנתבעות, ויש אף לציין כי צירוף המסמכים לסיכומיה, ללא בקשת רשות מביהמ"ש, הינו מעשה פסול אשר ראוי היה שלא ייעשה.

אמנם, הטכוגרף של הטיולית לא נבדק ע"י המומחה ולא הוגש כראייה, אולם לא הוברר היכן הוא נמצא. דברי המומחה לפיהם הוא נמצא בידי ב"כ הנתבעות נשמעו כהשערה בלבד, שכן הוא העיד שהוא עצמו לא נדרש לטכוגרף, ועל פי עדותו של ציוני  נלקח הטכוגרף ע"י המשטרה אשר סרבה למסרו לידיו.

ב"כ התובע באה בטרוניה אל ציוני מדוע הוא לא פנה שוב למשטרה בשלב מאוחר יותר, אולם ניתן להפנות אותה שאלה אל ב"כ התובע, במיוחד כאשר מדובר בנסיבות אשר ניתן להחיל עליהן את היפוך נטל הראיה, על פי סעיף 41 לפקודה.

בנסיבות הענין, יש במשקל המצטבר של כל האמור לעיל בנוגע לנסיבות התאונה כדי להעביר אל התובע את הנטל לסתור את  המסקנה המתבקשת לפיה הוא אחראי לקרות התאונה, ואם, לטענת ב"כ התובע, ניתן היה לעשות זאת באמצעות הטכוגרף, יש לתמוה מדוע היא לא טרחה לפנות למשטרה ולבקשו.

ב"כ התובע מצביעה על כך שתיק החקירה במשטרה נסגר כבר ביום 31.12.96, וטוענת שאין בתיק החקירה אזכור למהירות בה נסע התובע. בטענתה זו מתעלמת ב"כ התובע מכך שהתיק נסגר בהוראה "לגנוז כללי", הגם שבדוח, עליו נרשמה הוראה זו (נספח לחוו"ד המומחה) נרשם, במפורש: "הגורם מהירות מופרזת בנסיבות המקרה". לפיכך, אין כל משמעות לסגירת התיק, אשר נעשתה משיקולים פנימיים של המשטרה, ולמרות שהמשטרה סברה שהתובע אשם בקרות התאונה.

גם בטענותיה באשר לעדותו של ציוני לפיה נמצא בקבוק משקה בטיולית, התעלמה ב"כ התובע מכך שבהודעת התובע במשטרה קיימת התייחסות לבקבוק וודקה אשר נמצא בטיולית וכך אומר התובע בהודעה (נ/1):

"... הבקבוק וודקה שמצוי אצלי ברכב מצוי כבר חודשים ברכב ואני לפעמים לוגם ממנו לפני שאני הולך לישון אך בשום פנים ואופן לא לפני נסיעה ולא בזמן נסיעה...".

על רקע דברים אלה של התובע עצמו קשה להבין את טרונייתה של ב"כ התובע על כך שציוני ציין בעדותו שהתובע נהג לשתות שתייה חריפה. אמנם, בדיקת שכרות אשר נבדק התובע יצאה שלילית, אולם יש בהחלט מקום לתמוה מדוע התובע החזיק בקבוק וודקה ברכב. 

האמור לעיל מצביע על מופרכות טענתו של התובע לפיה אילו נערך לו שימוע הוא היה משכנע את הנתבעות שהוא איננו אשם בתאונה.

אין זה פלא שכאשר נשאל התובע כיצד היה עושה זאת השיב תשובות מגומגמות ובלתי סבירות בעליל.

לא רק שאת הנתבעות לא היה התובע משכנע, הוא גם לא הצליח לשכנע את ביהמ"ש הזה. נהפוך הוא: שוכנעתי, במידה המספקת בדין האזרחי, ואף למעלה מכך, כי התובע אשם בקרות התאונה.

 גם ללא דרישה מפורשת של משרד הבטחון, רשאיות היו הנתבעות, כמי שאחראיות כלפי משרד הבטחון על מקצועיותם של הנהגים המבצעים את ההסעים, ועל נהיגתם הבטוחה, להשעות את התובע מעבודתו למשך מספר חודשים, כפי שהן עשו. יצויין כי הנתבעות צירפו לתצהירן מכתבי השעייה לפיהן הושעו על ידן נהגים בעבר, ועל כך אין חולק.

מידת ההוכחה

ודוק: אין הנתבעות נדרשות "לקבוע אשמתו" של התובע מעל לכל ספק סביר, כמידה הנדרשת במשפט פלילי. ברי כי אין הנתבעות מהוות בימ"ש פלילי ואינן קובעות אשמה פלילית. השעייה של נהג המעורב בתאונת דרכים בנסיבות דנן, הינה במסגרת אמצעי זהירות אשר רשאיות הנתבעות לנקוט בהם, גם במקרים בהם המשטרה מחליטה, מסיבותיה שלה, שלא להגיש כתב אישום, שכן חובתן של הנתבעות הינה לשמור על רמה מקצועית ואחראית של שירותי ההסעות.

 יש גם מקום להוסיף שהתובע לא טען ולא הצביע ולו ברמז, כאילו קיים רצון כלשהו של מי מאנשי הנתבעות, לפגוע בו או על סיבה כלשהי שיש לנתבעות להשעותו, מעבר לאחריותו לקרות התאונה.

דיני עבודה - האם רשאית הנתבעת להשעות את העובד?

העולה מהאמור לעיל הוא שבצדק סברו הנתבעות שהתובע אחראי לקרות התאונה וכי רשאיות היו להשעותו.

ב"כ התובע אינה באה בטרוניה על משך תקופת ההשעיה אלא על עצם ההשעייה, אולם יש מקום לאמר כי לאור המסקנה הסבירה לפיה התובע אשם בקרות התאונה, ואף לאור כך שממילא היה התובע בתקופת אי כושר במשך כל אותה תקופה ואף חודש לאחר מכן, אין מקום לקבוע שמדובר בפרק זמן בלתי סביר.

לאור מסקנה זו אין מקום לדון ביתר טענות הצדדים, שכן בהיות ההשעייה מוצדקת, רשאיות היו הנתבעות להוציא את המכתב לחברות ההסעים, (גם אם יש במכתב משום "לשון הרע" וגם אם נעשה "פרסום" – שאלות אשר התייתר הצורך להתייחס אליהן), בין מאחר שהוכיחו, במידה הנדרשת כי "אמת דיברו" ובין מכח הגנות סעיף 15 לחוק, ואף אין לאמר שהן פעלו בחוסר סבירות או ברשלנות.